שלושים וחמש שנים לאחור, אני בת עשר. יושבת לבד בראש השולחן עם שתי קוקיות והרבה תוכניות. יושבת ובוהה בצלחת מלאה באוכל שאני לא רוצה. לא רוצה את השניצל שטוגן כבר פעם שנייה ולא את תפוחי האדמה הרכים שעושים לי בחילה. בכלל יש לי משהו נגד מנות מבושלות. אוהבת לנשנש, לצבוט את הלחמניה, ליישר עוד קצת את העוגה, לאכול חטיפים, ממתקים, עוגיות, כל מה שנחשב, בשפה של הגדולים, שטויות. ולמרות שהכרזתי בכל הזדמנות עד כמה אני מתעבת מנות מבושלות, אמא שלי, שמוצאה לא נתן למצפונה להכין לבתה ארוחה שלא בושלה, לא שעתה, לא לתלונה ולא לבקשה.

עד שיום אחד מול הצלחת המלאה, ברגע של אומץ, ובמשך ימים ארוכים לאחר מכן, עד שהשכנה מהקומה ראשונה תלשין עלי ועל מעשיי, אני מפתחת שיטה משוכללת של חיסול המזון, ולא בדרך הרגילה: בהתחלה אני יושבת חמש דקות מול הצלחת כדי לא לעורר שום חשד. כשאלו מסתיימות, מתגנבת לשירותים עם כיסים מלאים וחוזרת עם כיסים ריקים. מחכה עוד חמש דקות ויוצאת לסיבוב שני, הפעם במרפסת המטבח, שם אני משליכה את השניצל לחתולים (שיושבים ממש מתחת לחלונה של השכנה שבבוא היום תסגיר אותי ואת פועלי). אם החלון סגור, כדי שלא להרעיש, השניצל מוצא את עצמו מושלך לפח כשמיד משהו נוסף מושלך מעליו. "כשיהיו לי ילדים" אני מבטיחה לעצמי " הם יאכלו תמיד את מה שהם רוצים". אהה. לקריאת המשך הכתבה לחץ כאן