"את בטוחה שאת לא חולה?" שאלה אותי חברה, כשהראיתי לה בגאווה את תיק המסמכים המסודר אותו הכנתי בזהירות ובקפידה לקראת הפגישה בשגרירות ארצות הברית. מטרת הפגישה הייתה קבלת אשרה, או בשמה העממי "ויזה". "לא חולה," הסברתי, "סתם מבועתת מבהלה". משהו בכל נושא הוויזה, או יותר נכון משהו בכל נושא הדבר היחידי שעלול לסכן את טיול הבר-מצווה של בני, הכניס אותי לחרדה.

תגידו לאנשים 'שגרירות ארצות הברית', ותראו לאילו תגובות תזכו - "הם בלתי צפויים, הם נורא מחמירים, אל תתעסקי איתם, אל תעשי רעש, תעשי בדיוק מה שהם אומרים, אל תתנגדי, אל תתחכמי, אל תבלטי, אל תשתדלי. בגדול אל תנשמי". גם כך כל עניין בירוקרטי וממסדי מכניס אותי למצוקה, והפעם גם הייתה לי סיבה. יום לפני הפגישה בדקתי שוב ושוב שיש לי את כל המסמכים, שיש לי את כל ההסברים ושיש לי את כל חודש הימים שיספיקו לי אם חס וחלילה אזדקק למקצה שיפורים. אז איך יכול להיות שלמרות שכל כך השתדלתי, ולמרות שכל כך השתפרתי, ולמרות שאני כל כך מאמינה ביקום, בדיוק שלו וברגישות שלו - שבוע לפני הנסיעה המובטחת מצאתי את עצמי עומדת לא פחות ולא יותר בפני שוקת שבורה, שוקת כל כך שבורה שלא ראיתי איך אני מצליחה לתקן אותה. לא רק שהוויזה של בתי בת החמש לא אושרה, באופן בלתי ברור היא אף נעלמה. בשגרירות טענו שהיא הוחזרה לדואר, ובדואר ישראל טענו שמהשגרירות אליהם היא לא חזרה...לקריאת הכתבה במלואה לחץ